<h1>פירוש הרא"ש</h1>
<h2>דף כה:</h2>
בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש וכו'. עד סוף הפרקים פי' בשלשה מקומות הכהנים שומרים שימור זה אינו משום חישוב גניבה דאין עניות במקום עשירות אלא גזירת הכתוב הוא דכתיב ושמרו וגם כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה כדכתיב ביהוידע [מ"ב י"א] ושמרתם את משמרת הבית מסח. בית אבטינס. לשכה שמפטמין בה את הקטורת. ואבטינס היה ראש לאותו משפחה שהיו בקיאים בפטום הקטרת כדאיתא ביומא [ל"ח ע"א] שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת. בית הניצוץ. כמין אכסדרה היתה פתוחה מרוח אחת וניצוצי חמה מנצצין בה והיתה בה אורה מרובה לכך נקראת הלשכה בית הניצוץ. בית המוקד. על שם שתמיד היה בה מדורות גדולות להתחמם בהם הכהנים המהלכים יחפים על הרצפה [ומלובשים] בכתונת א' נקראת בית המוקד. היו עליות. מפ' בגמ'. והרובים. ילדים כדמתרגם ילד רביא שלא הגיעו לעבודה והם זריזים לעלות בעליות [לפיכך] שומרים שם. מוקף רובדין של אבן. אצטבאות חתיכות של אבני גזית בולטות מן החומה זו למעלה מזו ועליהם היו ישנים זקני אותו בית אב שיש להם לעבוד למחר. ובית מוקד היה חציו בנוי בקודש וחציו בחול. ומפתחות העזרה בידם. לשמור דלתות העזרה. ופרחי כהונה. אותן שהגיעו לכלל עבודה. איש כסותו בארץ. כסת הוא הקטן שנותן אדם תחת מראשותיו כשהוא ישן והגדול ששוכב כל גופו עליו הוא נקרא כר. וכן מוכח במסכת כלים [פכ"ח מ"ה] דתנן סדין שעשאו כר ומטפחת שעשאו כסת. וכן אמרינן בפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב] אשה נעשית כר לבעלה ואמרינן נמי בפרק בתרא דע"ז [ס"ה ע"א וע"ש בתוס' ד"ה ה"ג] מניח אדם עליו כסתו ולגינו ול"ג כסותו.
<h2>דף כו.</h2>
גמ' מה"מ. דבעי שימור במקדש דאמר קרא והחונים וגו' ושמרו ואמרינן בפ"ק דעירובין [ב' ע"א] משכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן. מתניתין קתני בג' מקומות. ונהי דקרא משמע דבעי שימור מיהא בג' מקומות מנלן. ותו פריך ואילו קרא כהנים ולוים בהדדי כתיבי. דכתיב משה ואהרן ובניו שומרי משמרת ואנן תנן דכהנים שומרים לבד ולוים שומרים לבד. ומשני דה"ק קרא והחונים לפני משכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרי משמרת. מדכתיב חונים וכתיב שומרים בתרי לישני משמע דכל חד וחד לחודיה הוה קאי. אימא כולהו אהרן ובניו בחד מקום. ואכתי בג' מקומות הכהנים שומרים [מנלן] ומשני שומרי משמרת למשמרת. דקרא. הכי כתיב שומרי משמרת המקדש למשמרת.
<h2>דף כו:</h2>
עליות ממש. שהיו בית תחתיהן. או דלמא דגבוהות כעליות. שהיו בנוים ע"ג תל. מה"מ. דכהנים ולוים שומרים במ"א וגם שהכהנים למעלה ולוים למטה. דת"ר וילוו עליך וישרתוך וגו' ושמרו משמרתך בעבודתך הכתוב מדבר. שישמרו עמך במקום שאתה שומר. או אינו אלא בעבודתם. שישמרו הם במקומם בפ"ע וקרא הכי פירושו וילוו עליך ויתחברו עמך וישמשוך בזה שישמרו השימור מה שהיה מוטל עליך לשמור ולעולם הם ישמרו במקומם בפני עצמם. כשהוא אומר. במקרא אחד. ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד. ולא כתיב ושמרו משמרתך. הרי עבודתם אמור. דמשמע מהאי קרא שישמרו בפ"ע. בעבודתך הכתוב מדבר. ומשמע שיהיו עמך ואתה עיקר והם טפילים. הא כיצד וכו'. ב' שערים היה לו לבית המוקד וכו'. ומדקרי להו שערים אלמא גדולים היו וצריך כל חד מינייהו שישמור לחודיה. פשפש. פתח קטן. לבלוש את העזרה. ויחפש מתרגמינן ובלש היו נכנסין דרך אותו פתח קטן העומד אצל השער גדול לחפש על השומרים בעזרה ואם היו ישנים על משמרתם לקו אותם. ולא הי' פותחין את השער הגדול כשנכנסין לבלוש כדי שלא יעורו הישנים מקול השער הגדול משנפתח ויסמכו ע"ז וישנו בלילה. ומייתי הך דר"י ומתוך דבריו שמעינן גדול היה מדהיה פתח קטן בצידו והיה צריך לשומרם. וא"ת והיכי ס"ד למימר שהיה שומר לזה השער הא אמרינן לקמן דשומרי העזרה היו שומרים בחוץ ולא מבפנים כמו בהר הבית דאין ישיבה בעזרה [כו'] ולא היו יכולים לעמוד כל היום. ובית המוקד היה חציו בקדש ואי אפשר לישב אצל השער הפתוח לעזרה ויש לומר כשירצה לישב יתרחק קצת מן השער וישב בחוץ בחציו שבחוץ וישב מעט וינוחו. אמר אביי כיון דגבי הדדי הוו קיימי. כלומר כי מכוונים היו שערים זה כנגד זה אחד פתוח להר הבית ואחד פתוח לעזרה ושומר אחד היה יכול לראות לכאן ולכאן כדאמר בפרק במה מדליקין [שבת ל"ה ע"א] והיה דוי למערב. ותו גבי הדדי הוה קיימי אותו הפתוח לעזרה היה עומד אצל קרן מזרחית צפונית ואותו שפתוח להר הבית היה בחציו של כותל מזרחי מיד שמתחיל החיל היו סמוכין זה לזה. גזרתא דאצטותא דסלקי בהו לאצטותא. אבנים רחבות גזורות ומרובעות בולטין מן הכותל ולמעלה מהן בולטין אבנים אחרות קצת מן התחתונים ועולין מאלו לאלו במדרגה וישנים על כולם. ומי הוה מפלגי. וכי היה מסתתין את האבנים ומחליקין בעזרה דס"ד דאחר דבנו בכותל היה מסתתן ומחליקן. וי"מ ומי הוה מפלגי וכי היה חולקין האבנים אחד גדולה ואחד קטנה כדאמרת דסלקת בהו למציעתא אלמא דתחתונים גדולים מהעליונים והא כתיב אבן שלמה מסע נבנה דמשמע כמו שהיו מפנין אותן מן ההר אבנים גדולות כך היו נותנין אותן בבנין. ומשני דמתקני ומייתי מאבראי אבני זוטרתא ואבני רברבתא. דוקא בבית לא נשמע קול מקבות והגרזן אבל בחוץ היו מסתתין אותם אבנים גדולות ליסוד ושל בנין קטנות מהן כדכתיב אבני י' אמות ואבני ח' אמות. ולאידך פי' מייתי ראיה שהיו עושין אבנים גדולות ואבנים קטנות דאחר שחצבם מן ההר פחתו ועשו מהן קטנות ומהן גדולות כפי הצורך. ואמאי נעיילי מטות. מטות של עץ מסורגם חבלים. לאו אורח ארעא לעיולי מטות. אבל כרים וכסתות אורח ארעא. פרחי כהונה איש כסותו בארץ. וה"ה לקטנים כרים וכסתות.
<h2>דף כז.</h2>
דלא מטו למעבד עבודה. שלא הביאו ב' שערות אותן שהיו שומרים וניעורין כל הלילה שלא היה להם טורח העבודה למחר. דמטו למעבד העבודה. הם פרחי כהונה שהיו ישנים כדי שיכלו לסבול טורח העבודה למחר. תנן התם. במסכת מדות בשלשה מקומות הכהנים שומרים והלוים עמהם. והלוים בכ"א. שלשה מהם עם הכהנים וי"ח בפני עצמן ור"ת פי' ששומרי הלוים בכ"א מקומות מלבד ג' מקומות ששומרים שם עם הכהנים. על ה' שערי העזרה. בית הניצוץ ובית המוקד שנים מהם ובית אבטינס מן הפנות מבחוץ בין בשערים בין בפנות. לשכת הקרבן. היא לשכת הטלאים. אי נמי לשכה היתה מיוחדת לבקר בה הקרבנות ממומין. לשכת הפרוכת. שהיו אורגין בה את הפרוכת. אחורי בית הכפורת. לשכה אחת היתה במערב והיה לול קטן בכותל מערבי פתוח מן קדש הקדשים לאותה לשכה והלשכה היתה פתוחה לעזרה כנגד הלול להכשיר אחורי הכפורת לשחיטת קדשים דקרי ביה פתח אהל מועד כדאיתא בפרק איזהו מקומן [זבחים נ"ה ע"ב]. מה"מ. רמוזות כל אלו השמירות. למזרח הלוים ששה. מקרא הוא בדברי הימים פירוש במזרח יש ללוים ו' ומסתמא במקום אחד לא היו שומרים דלמה יצטרכו לשמור ו' לוים במקום אחד אלא כל אחד שומר במקומו לבדו. שנים בשני פנות הר הבית ואחד על שער מזרח שהיה עליו שושן הבירה צורה. וכן לעזרת נשים בשתי פינות ואחד בשער נקנור. לצפונה ליום ארבעה. אחד בשער הטדי בהר הבית. ושנים בב' שערי עזרה בית הניצוץ ובית המוקד שהיו בצפון. ואחד בלשכת הקרבן או בלשכת הפרוכת. וסבירא לן דאחד מהם בצפון ובית אבטינס היתה באחד מן הפנות כדפי' לעיל. לנגבה ליום ד'. שני' בשני שערי חולדה בהר הבית ושנים בשני שערי עזרה שער הדלק ושער המים. ושערי הקרבן שהיו אחד בצפון ואחד בדרום לא נמנו כאן והם הם שנים דאמר אביי לקמן תרי מינייהו לא בעי שימור. לפי שכל אחד באמצע השניי' היה. של צפון בין בית הניצוץ ובין בית המוקד. ושל דרום בין שער הדלק ושער המים. ושומרי פינות הם האמורים בפסוק אח"כ. והאי דכתיב לצפונה ליום נגבה ליום. לפי שהיו פניהם למזרח כמו ששנוי' לגבי תמיד דאמרינן כנגד היום וגזירת הכתוב הוא. א"נ כדי לשמור שער הקדום שהוא עיקר השמירה שמשמש כניסה ויציאה. ולאסופים. פי' ר"ת לאסופים סופי הדלתות. וי"א לאסופים כלומר לשכות שנתוספו ע"פ הנביא. והא דקאמר שנים שנים ולא קאמר ד'. משום דבשתי פעמים נתוספו שנים ואחר כך שנים. לפרבר למערב ד' למסילה. ד' שומרים היו למסילה לשון סוף כמו פלא [צ"ל סלה] כלומר לסוף הבית למערב. לפרבר. לצד חוץ. שנים לפנות הר הבית וב' לפנות העזרה. [הני כ"ד]. הכי ס"ד דמשמע ליה אסופים שנים שנים הם ד' כדפי'. ה"ק לאסופי' שהם שנים שנים. כלומר לשתי לשכות שנתוספו היה שני לוים שומרים. האיך דפרבר חד הוה. הא דקאמר שנים לפרבר לא קאמר שהיו שתי שמירות בשתי מקומות אלא שני לוים שומרים במקום אחד ומה שנתנו שמירה זו להצריך לה שני לוים משום דהוי אבראי רחוק והוצרך לצוותא. תלתא כהנים וכ"א דלוים. לפי' קמא קא חשיב מקום שמירת כהנים ולוים ב' מקומות. הר הבית דאי תמה. אם הוא עיף וחלש מן העמידה יכול לישב.
<h2>דף כח.</h2>
מתני' נטל את המפתח. במסכת מדות מפרש מהיכן נטלו. ופתח את הפשפש. פתח קטן שהיה אצל השער הגדול כי לא היו פותחין שער הגדול עד היום. באכסדרה. כי כל העזרה היתה מוקפת אכסדרה אצל החומה בנויה על עמודים. היו בודקין. אם ימצאו כלי המקדש במקומם. למקום עושה חביתין. לשכה שבה מתקנים חביתין [של] כה"ג ופגעו אלו באלו. הכל שלום. לא נפקד ממנו כלום. והרי המחתה נתונה. מראין לו מקומו של מחתה.
<h2>דף כח:</h2>
קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. לשקע בגלגל את הכיור לתוך בור הגולה שלא יפסלו מימיו בלינה. ובפ"ב דזבחים [כ"א ע"ב] פליגי אם היה קול השיקוע שהיה משקע לתוך הבור אחר שקדש ידיו ורגליו כדי שלא יפסלו מימיו בעמוד השחר או קול העלאה שהיה מעלהו לקדש ידיו ורגליו. את המאוכלות הפנימי'. הקרובה להיות דשן. הפך פניו לצפון. כנגד המזבח. [גמ'] ומי הוה אכסדרא במערב בעזרה. דס"ד של עץ היה. באכסדרא של בנין. על עמודי אבנים עשו כיפות של אבנים. להחם חמין. ללוש את הסולת.
ראוהו אחיו שירד. מן המזבח. המגריפה. לצבור את האפר לתפוח. ואת הצינורות. מזלגות להפך בהן האברים. סונקין אותן. מסלקין לצדדין נו"ן ולמ"ד מתחלפות אל פשטתם [ש"א כ"ז י'] כמו אן פשטתם, נשכה [נחמיה י"ג ז'] כמו לשכה. וחבירו במסכת מקואות [פ"ב מ"ו] המסנק את הטיט לצדדין. לצדי המזבח. אצל המערכה. על גג הסובב. אם אין הכבש מחזיק. החלו מעלין באפר. אחר שיסלקו את האברים משם הי' מעלין כל האפר. ע"ג תפוח. הוא צבור גדול של אפר שהיה באמצע המזבח והיה אפר מתקבץ שם (כל זה שמש מקום לסדר את המערכה) כל דבר מקובץ וגבוה נקרא תפוח ובנדה [מ"ז ע"ב תפוח יש למעלה מאותו מקום]. מפני שהוא נוי למזבח. שהוא סימן לריבוי הקרבנות.
<h2>דף ל.</h2>
ושייפא לה בחבלא דצבתא. משפשף בחבל העשוי מצבת דקל בחוזק את התאנה עד שיסיר כל הקליפה מעליה. וסריך עליה ביזרא. מתוך זה יצא ויכלה את הזרע שבאמצע האילן והוא לב האילן שממנו תוצאת הפרי. ואית דגרס בחלבא דצבתא כלומר ישוף וימשח התאנה בחלב של שרוף ששמו צב ומתוך זה ימות הזרע ויחדל מלעשות עוד פרי. היכא דמסיק ארעא שירטון. כלומר אצל שפת הנהר במקום לחלוחית יטע אותו כי בענין אחר לא יצמח. ותלת סוכין. ג' ענפים מהן הם כ"כ גדולים שאין גשר מחזיק אותם כי מחמת כבידן יפול הגשר. קורה עבדי פירי לא עבדי. דמתוך שאינו עושה פרי נעשו הקורות עבים וגדולים כי כל יניקת האילן נכנס בעץ. מ"ט. עושין חזיתה במזרח. שתהא הרוח מנשבת בה. ותמהר להדליק. ולמזרח משום דרוח מזרחית קשה וחזק. וגם כל שערי המזרח מכוונין זה כנגד זה ונכנס בהן הרוח. אליתא. עצים דקים. מקומות עבדי. להוצאת אליתא בין הגזרין וגם בחזית.
<h2>דף ל:</h2>
לא היו כופתין את הטלה. ד' רגליו ביחד ולא ב' רגלים יחד וב' ידים יחד. אלא מעקדים אותו. יד ורגל כעקידת יצחק. פניו למערב. לצד השכינה. על קרן צפונית מערבית. ומקראי יליף בגמ' דכתיב שנים ליום כנגד היום [במקום] שהיום מאיר ובבקר החמה זורחת מן המזרח וכותלי המזרח מאפילין לכך היה צריך להרחיק מן המזרח. על טבעת שניה. והטבעת לא היתה עגולה כמו נזם אלא כחצי עגולה ותוחב בארץ ואין הבהמה יכולה לזוז צוארה וששה סדרים של טבעות היו וכל סדר וסדר ד' טבעות כנגד כ"ד משמרות לכל משמר טבעת [מיוחד] ונשחט על טבעת שניה לפי שהמזבח היה מאפיל על טבעת ראשונה לכך היה מרחיק קצת מן המזבח. מזרחית צפונית ומערבית דרומית. היה להם יסוד ונותן בהם ב' מתנות שהן ד' שמתפשטין לד' רוחות המזבח אבל קרן דרומית מזרחית לא היה יסוד ומה שמתחיל בקרן מזרחית צפונית לפי שהוא מקום לשחיטה וגם מסיים בקרן מערבית דרומית לפי ששירי הדם ניתנין בסמוך לו על יסוד דרומי.
<h2>דף לא.</h2>
לא היה שובר בו את הרגל. שהטבח שובר הרגל ועושה נקב ברגל [גירסת מלאכת שלמה, יש טבחים ששוברין רגל ועושין נקב ברגל האחר ומעביר וכו'] ומעביר הרגל ששובר מן הארכובה דרך נקב שעושה ברגל האחר ותולה בשני הרגלים ומפשיט. אלא נוקבו מתוך ערקובו [גירסת הרא"ש ז"ל ערקומו במ"ם — מלאכת שלמה]. ברגל שמאלי ועשה נקב בין הגידים לעצם ותלאו ברגל א' וחברו בבכורות [מ' ע"ב] זנב הרגל שאינו מגעת לערקוב [לערקום. כנ"ל]. היה מפשיט ויורד. באמצע בין הבהמה וקצת מן הצדדין עד שמגיע לחזה. חתך את הראש. עם העור שאינה בכלל הפשטה כדאמרי' בפרק ב' דחולין [כ"ז ע"א]. חתך את הכרעיים. ד' הרגלים עד הארכוב'. מירק את ההפשט. גמר כל ההפשט וסילק העור מן הבשר. קרע הלב והוציא את דמו. לפי כשהשה צמא גונחת בשעת השחיטה וממשכת את הדם מבית השחיטה והוא הדם הקרוש הנמצא בלב וה"ל כדם שנשפך ולא נתקבל בכלי ופסול למזבח. נ"ל שמשנה זו אין מקומה כאן אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו דקודם אותו קריעה א"א להוציא את הלב. חתך את הידים. מן הכתפים. לרגל הימני. הוא הירך. למי שזכה בה. הוא הכהן שזוכה בראש ושתי ביציו הניח דבוקים בירך. נטל את הפדר. חלב שעל הקרב. ונתנו על בית השחיטה מלמעלה. לכסות לכלוך דם בית השחיטה ודרש לה מקרא בפ"ב דחולין [שם] דכתיב את ראשו ואת פדרו וערך. הכרס היו מוליכין אותו ללשכת מדיחין. ולא רצו להוציא כל הפרש בעזרה. כל צרכה. בלי קצבה עד שתהא יפה בכל הצורך. מדיחין אותן שלש פעמים במעוטה וכו'. בכלי כמו מעוטן של זיתים מלשון עטיניו מלאו חלב [איוב כ"א]. ול"נ במיעוטה לכל המיעוט ג' פעמים להעביר שירקא דמעיי'. ואית דגרסי במיעוטה של שולחנות שבין העמודים פי' בשולחן קטן שבין העמודים והא דאמרינן במסכת מדות [ל"ז ע"ב] שבלשכת המדיחין מדיחין את הקרבים קרבים דהתם היינו כרס אי נמי התם מיירי בשאר קדשים כדקתני התם ששם היו מדיחין כשהיה להם רוב זבחים היו הולכים ללשכת המדיחין. אבל התמיד היו מדיחין הקרבים על שולחנות. והפריש את הריאה מן הכבד. לפי שהכבד קרב עם הדופן הימני והריאה עם הגרה. ואצבע הכבד מן הכבד. כי אצבע הכבד היתה קריבה עם העוקץ והכליות כמו בשאר קרבנות דכתיב על הכליות יסירנה ופירש"י ז"ל שיהא מעט מן הכבד עם הכליות. ולא היה מזיזה ממקומה. אחר שהפרידן זה מזה אלא מניחן כאן עד שהיה מנתח את האברים ומניח הריאה דבוקה לגרה והכבד עם הדופן ואצבע כבד עם העוקץ. נוקב את החזה. שעושה כמין ארובה שחותך את שומן החזה הרואה את הקרקע מראשי הצלעות ונשאר כמין נקב בין ראשי הצלעות. עד שמגיע לשתי צלעות. אותן שנשארו עם הגרה. ב' צלעות. דבוקות מלמעלה אותן הנשארים עם העוקץ. והיא היתה גדולה. לפי שהשדרה עמה. בא לו לעוקץ. הוא סוף השדרה הסמוך לאליה. נטל את הרגל השמאלית. הנשאר לבדו כשהבהמה היתה תלויה בו.
<h2>דף לב:</h2>
אמר להם הממונה. הוא ממונה לכך לסדר עבודת היום ואמר להם לאחר שבאו ללשכת הגזית שתפלתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה. ברכה אחת. פליגי בפ"ק דברכות [י"א ע"ב] איכא מ"ד יוצר אור ואיכא מ"ד אהבה רבה. עשרת הדברות. ובגבולין נמי היו אומרים אותם בכל יום אלא שבטלו מפני תרעומת המינים בפ"ק דברכות [י"ב ע"א]. שמע. אע"פ שלא הגיע זמן ק"ש כדאמרינן במסכת יומא [ל"ז ע"ב] הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו [והם] היו צריכים להקדים לקרות קודם הזמן כדי לעסוק בעבודת התמיד. ה"ג וברכו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. כי לא היה להם פנאי להתפלל י"ח ברכות והיו מתפללים רצה שיהא קרבן ריח ניחוח ולא היו אומרים והשב את העבודה לדביר ביתך וגם לא היו מסיימין ומחזיר שכינתו לציון אלא שאותך לבדך ביראה נעבוד בא"י שוכן בציון. וברכת כהנים. היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו כו' ומתפללין על נשיאות כפים שיש להם לעשות אחר הקטרת אברי תמיד שיסכים הקב"ה ע"י לברך את ישראל כדרך שיתפללו רצה על עבודת התמיד אבל לא היו נושאין כפים עתה עד אחר הקטרת האברים כדתנן לקמן [ל"ג ע"ב] כדכתיב וירד מעשות את החטאת ואת העולה ואח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וא"ל שיהא נושאין כפים עתה בשעת הברכה ונושאין כפיהן פעם שנית אחר הקטרה דהא תנן במסכת תענית [כ"ו ע"ב] בג' פרקים הכהנים נושאין את כפיהם בשחרית ובמוסף ובנעילה וא"כ הול"ל ד' פרקים אלא היו אומרים ברכה עד שמגיעים לפסוקים ומדלגין הפסוקים ואומרים שים שלום. ויש ספרים דגרסי וברכו את העם ג' ברכות ול"ג ליה דלא היו נושאין כפיהן לברך את העם כדפרשתי ואין לפרש את העם כלומר עם העם שהיו העם מברכין עמהם דהא אמרינן הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ולמה היו אומרים אמת ויציב מאחר שלא קראו את שמע וגם למה התפללו רצה וברכת כהנים קודם שיתפללו י"ח ברכות. מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. משמר היוצא מוסיף אותה הברכה ועליו מוטלת והוא משמר שעבד בשבוע שעברה והם עושין עבודת הבקר ואח"כ עובדין משמר הנכנס ומשמר היוצא מברכין אותו ואומרים מי ששכן [את שמו] בבית זה [הוא] ישכין [ביניכם] אהבה ואחוה ושלום וריעות. חדשים לקטרת. כי עבודת הקטרת היתה מעשרת כדכתיב [דברים ל"ג] ישימו קטרה באפך וגו' וברך ה' חילו לכך היו מחזירין כל פעם אחר חדשים כדי שיתעשרו כולם. מי מעלה אברים מן הכבש כו'. כהן אחד היה מעלה את כולן. הוא מעלה אותן. כל כהן וכהן באברים שזכו בהן. מסרום לחזנים. שמשים ממונים להלביש את הכהנים. מפשיטין אותן את בגדיהן. במס' יומא [כ"ד ע"ב] פליגי אמוראי באיזה בגדים היו מפייסין ר"נ אמר בבגדי חול היו מפייסין ואותן שזכו בעבודה היו פושטין מכנסי חול ולובשין מכנסי קדש כי הם קודמין לכל הבגדים כדכתיב [ויקרא ט"ז] ומכנסי בד יהיו על בשרו ואח"כ החזנים מפשיטין בגדי חול מעליהם ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסי קדש שלבשו ואח"כ מלבישין אותן בגדי קדש. ורב ששת אמר בבגדי קדש הם מפייסין ואותן שלא זכו לעבוד מפשיטין מעליהם בגדי קדש שלבשו להפיס בהן ומניחין עליהם מכנסי קדש כדי שלא יעמדו ערומים ומלבישין אותן בגדי חול. ואח"כ מפשיטין מכנסי קדש ולובשין מכנסי חול. וחלונות היו שם. בלשכת הגזית בחומה. תשמיש הכלים. זה לאבנט וזה לכתונת וכן כולם. והבזך. הוא כף קטן.
<h2>דף לג.</h2>
החלו עולים במעלות האולם. מי שזכו בקטורת ובמחתה. במעלות האולם. כדתנן במידות [פ"ב מ"ג] די"ב מעלות היו בין המזבח והאולם. היו מקדימין לפניהם. ליטול הכלים שהניחו שם ובשביל שדשן מזבח הפנימי והמנורה ניתנין במקום אחד הוצרך מדשן את המנורה להניח שם את הכוז ובשביל הטבת ב' נרות הניח גם מדשן את המזבח את הטנא כדי שיוציאם ביחד. והשתחוה ויצא. לפי שנגמר עם העבודה היה משתחוה כעבד שמשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא. מדשן את המזרחי. מסיר הפתילה והשמן ומקנח את המנורה ונותן לתוכו פתילה חדשה ושמן. ומניח את המערבי דולק. כדכתיב להעלות נר תמיד זהו נר מערבי שנותן בה השמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה לשאר נרות ועדות היא שהשכינה שורה בישראל ואף על גב דאמר בסדר המערכה דאביי [יומא ל"ג ע"א] הטבת ב' נרות קודם לקטרת אלמא דחשיב ב' נרות כאחד קרא אניסא לא סמיך ואביי סידר סדר המערכה כשאין ישראל ראוים לעשות להם נס כמו אחר שמת שמעון הצדיק ע"ה. מצאו שכבה. בזמן שאין הנס. מדשנו. כמו האחר ומדליקו בערב ממזבח העולה ומדליק ממנו שאר הנרות ובפרק טרף בקלפי [שם מ"ה ע"א] מפרש טעמו למה מדליק ממזבח העולה. נטל את הכוז ממעלה שניה. שהניחו שם כשהטיב הנרות כדתנן לעיל וא"ת הרי כבר נטלו כשמדשן שתי הנרות והרי הוא בידו ומחמת קושיא זו מפ' ומדליקו ממזבח העולה מיד בבוקר ומניח את הכוז על המעלה בשעה שהולך להביא האש מעל המזבח אבל משמע בכל דוכתא שלא היה נר המערבי דולק ביום אלא בשעת הנס.
